אחרי חשיבה ממושכת על מקום הקמת הטכניקום הכריע ד״ר פאול נתן לטובת חיפה (גם ירושלים הייתה על הפרק).

באותו זמן החלה הממשלה הטורקית להשקיע בנמל חיפה ובמסילות רכבת שעברו דרכה והיה ברור שהיא תהפוך למרכז תעשייה, ספנות ותעבורה למרכזים נוספים ביבשת (דמשק ובגדד).

גם אופי הקהילה היהודית השפיע על ההחלטה: היא הייתה קטנה ולכן הניח נתן שהטכניון יביא לגידולה; היא הייתה ״ניטרלית״ יחסית - לא דתית מדי כמו בירושלים ולא יהודית-לאומית כמו ביפו, ולכן לא צפויים היו קונפליקטים בינה לבין מוסד כמו הטכניון.

אחרי חשיבה ממושכת על מקום הקמת הטכניקום הכריע ד״ר פאול נתן לטובת חיפה (גם ירושלים הייתה על הפרק).

באותו זמן החלה הממשלה הטורקית להשקיע בנמל חיפה ובמסילות רכבת שעברו דרכה והיה ברור שהיא תהפוך למרכז תעשייה, ספנות ותעבורה למרכזים נוספים ביבשת (דמשק ובגדד).

גם אופי הקהילה היהודית השפיע על ההחלטה: היא הייתה קטנה ולכן הניח נתן שהטכניון יביא לגידולה; היא הייתה ״ניטרלית״ יחסית - לא דתית מדי כמו בירושלים ולא יהודית-לאומית כמו ביפו, ולכן לא צפויים היו קופליקטים בינה לבין מוסד כמו הטכניון.

***

ד"ר פאול נתן הבין שהמקום הטוב ביותר לבית הספר הטכני הגבוה הוא חיפה. על אף שחיפה בתקופה העות'מאנית הייתה עיר קטנה עם 20,000 תושבים, מתוכם רק 2,000 יהודים, היו לה יתרונות אחדים:

באותו הזמן התחילה הממשלה הטורקית להשתמש בחיפה בתור צומת מרכזי לרכבות שהגיעו עד לארצות השכנות.
הממשלה הטורקית תכננה פרויקט להרחבת הנמל בחיפה.

היה ברור ששתי עובדות אלו יהפכו את חיפה למרכז תעשייתי ותחבורתי. בית ספר טכני קשור לתעשייה ולתחבורה באופן ישיר וכך יספק עבודות לבוגרי הטכניון. בנוסף, היישוב היהודי בחיפה היה קטן ולא מקובע בדעות פוליטיות או דתיות כמו מקומות מרכזיים אחרים כגון ירושלים, שהייתה נתונה להשפעה חרדית, או יפו. בית ספר טכני יכול להפוך את העיר למרכז יהודי חדש ולקדם את פיתוחה.

ב-1908 קיבל פאול נתן את תרומתם של יורשי ויסוצקי וכך יכול היה להתחיל לקנות קרקעות. הוא ביקש מאפרים כהן, נציג "עזרה" בארץ, לחפש מקומות בחיפה שיתאימו לבית הספר הטכני. הנציג מצא כמה מקומות שאותם בדק פאול נתן באופן אישי חודשיים אחר כך, ובחר, לאחר שהתייעץ עם שמואל פבזנר, בשטח בגודל 46 דונם בשכונת "מיראוואן", אשר נודעה לאחר מכן כהדר הכרמל. השטח נקנה מכמה בעלי קרקע ערבים וגרמנים מתנועת הטמפלרים. בשל חוק טורקי שאיפשר רישום קרקע רק על שם אזרחי האימפריה, נדחה רישום הקרקע על שם חברת "עזרה" הגרמנית בשנתיים שלמות, עד שנתן הפעיל לחץ על הממשלה הטורקית בעזרת השגריר הגרמני באיסטנבול. באוגוסט 1910 נרשמה לבסוף הקרקע על שם ד"ר ג'יימס סימון, יו"ר חברת "עזרה". קניית השטח, התיווך והרישום עלו 100,000 פרנק צרפתי.

מכיוון שהיה צורך בכסף נוסף, נערכה עוד מגבית שבה הותרמו ארגונים נוספים. ארגון קרן קיימת לישראל תרם 100,000 פרנק, דרש וגם קיבל נציגות בדירקטוריון של בית הספר (שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב). עוד קבוצת יהודים אמריקאים בראשות יעקב שיף תרמה 100,000 דולר. לארגונים התורמים היו דרישות שונות לגבי הרכב ההנהלה, אך בסופו של דבר, בפועל, היה זה ד"ר פאול נתן שניהל את הקבוצה שהוקמה לצורך ניהול "המכון לחינוך טכני" (שמו הראשון של הטכניון) ממקום מושבו בברלין.

כדי לקבוע את המקצועות שיילמדו במכון לחינוך טכני התייעץ פאול נתן עם שורת מורים מרחבי גרמניה. ההחלטות שהתקבלו היו:

המכון לחינוך טכני יהיה ברמה אמצעית, מהסוג הקרוי בגרמנית טכניקום. מסיבה זו החליטה "עזרה" לקרוא לבית הספר הטכני החדש טכניקום.
בטכניקום יהיו שתי מחלקות: הראשונה מכונאות, והשנייה בנייה ועבודות ציבוריות.
התארים שיקבלו בוגרי בית הספר יהיו: טכנאים, ועוזרים למהנדסים.
יוקם בית ספר תיכון המיועד להכנת תלמידים לטכניקום – לימים תיכון בסמ"ת.
לשם בניית הטכניקום הובא מגרמניה אדריכל יהודי בשם אלכסנדר ברוולד. אחרי שברוולד תכנן את מבני הטכניקום, נדרשו שלושה רישיונות שונים לצורך התחלת הבנייה - תהליך ארוך ומורכב שארך שנתיים. העיכוב נגרם הן מחמת עוינות התושבים הערבים והן בשל חוסר יעילותה של הממשלה הטורקית. כמנהל אחראי על הבנייה במקום, מטעם הנהלת המוסד, מונה ד"ר שמריהו לוין. ב-11 באפריל 1912 התקיים הטקס הרשמי של הנחת אבן היסוד לבניין הראשי של הטכניקום.